הישראלי החדש באירופה, איך השתנינו ב-2026

אני לא יודע מה זה אומר היום להיות ישראלי באירופה. לפני 5 שנים זה היה דבר אחד; כיום זה משהו אחר לחלוטין. וזה לא בדיוק רע, זה פשוט חדש. וצריך לדבר על זה.

בקיץ 2025 ישבתי בקפה בליסבון. שולחן ליד שלי דיברו עברית, זוג ישראלי בן 35, ילד בן 3. הם דיברו על דירה שהם מסתכלים באלפמה, על בית ספר בינלאומי, על אם להעביר את החברה שלהם לפורטוגל. שיחה רגילה. שיחה שלפני שלוש שנים הייתי שומע פעם בחודש; היום אני שומע כל יום, בכל עיר אירופית שאני נוסע אליה. ליסבון, ברלין, אמסטרדם, אתונה, אפילו בודפשט. בכל מקום ישראלים. הרבה ישראלים. ולא רק בתור תיירים.

הנתונים מאששים את התחושה. ב-2024 יצאו מישראל 8.5 מיליון אזרחים לחו"ל, מעל פי 1.5 מ-2019. רק לפורטוגל הגיעו ב-2025 כ-110,000 ישראלים, מהם מעל 4,000 שעברו לגור. בברלין הקהילה הישראלית גדלה ל-35,000 איש (פלוס משפחות), במלגה הספרדית ל-15,000, באלמני (Costa Brava) ל-8,000. המספרים האלה לא מתארים תיירות, הם מתארים הגירה.

מהבכי לקיים

אחרי השבעה באוקטובר 2023, ישראלים שיצאו מהארץ הצטיינו בתופעה מוזרה: הם הרגישו אשמה ולא הצליחו ליהנות. שמעתי את זה מעשרות אנשים. אישה בקפה ברומא שאמרה לי "אני יושבת כאן ובוכה כל יום. אני לא יודעת אם אני צריכה לחזור". גבר בברלין: "כל יום אני שואל את עצמי אם זה בסדר שאני כאן". משפחה שלמה באתונה: "אנחנו פה לחודש, ואנחנו לא ישנים".

ב-2024 הדבר הזה היה ההגדרה של "ישראלי בחו"ל". לא מטייל. לא מהגר. גורם. הלוויתי משפחות שגרו מעל לחנותי בתל אביב, ועכשיו גרים לחודשים בליסבון או בפראג, ושם הם פוגשים אחרים כמותם, ושם הם בוכים יחד, ושם הם מנסים להבין מה לעשות. הם לא רוצים להיות שם, אבל הם גם לא יכולים לחזור. הם נוצרי במקום של ביניים.

ב-2025 משהו זז. ראיתי את זה גם בעצמי. הבכי לא נעלם, אבל הוא הפך לחלק מהיומיום, לא דבר שמשבית. ישראלי מתחיל לחיות במקום, להכיר את הרובע, להתחבר עם השכנים, ללמוד את מה ש מצליח לרגע אחד לזכור שיש לו זכות להיות שמח. גם אם 2,000 ק"מ דרומה הולכת מלחמה. גם אם בארץ הסבים שלו עוזרים לפרק לבני 3.

בקפה הזה בליסבון, הזוג ההוא לא בכה. הם תיכננו. הילדה שלהם רצה אחרי יונים. הם לא הסבירו את עצמם לאף אחד. הם פשוט היו. וזה היה דבר חדש שראיתי, וזה היה משהו טוב, לא רע, שראיתי.

איך אירופה מקבלת אותנו עכשיו

יש פער מטריף בין מה שאתם רואים בכותרות לבין מה שמרגישים ברחוב. אם תקראו את התקשורת הישראלית, תקבלו תחושה שכל אירופה רותחת באנטישמיות. שאוטוטו דם, שהבזיק על כל פינה. שהדרכון הישראלי הוא סמל. ויש בזה גרעין אמת, היו הפגנות, היו תקריות, היו בעיות בכמה ערים. אבל המציאות היומיומית של ישראלי שגר באירופה היא הרבה יותר מורכבת.

באמסטרדם, רובע יהודי-ספרדי-פורטוגזי שגרים בו 15,000 יהודים, כיפות ברחוב, מסעדות כשרות, חיים גלויים. שמירה מוגברת מסביב לבתי כנסת? כן. צעקות ברחוב? נדיר מאוד. ב-Neukölln הברלינאי, ילדים יהודים-ישראלים הולכים לבית ספר מעורב, פעמים יש דיבורים, ולעתים יש קונפליקטים, אבל יש גם המורות שדואגות, יש גם השכנים שמברכים בשבת, יש גם הבעלים של המסעדה מהמולדובה שאוהב את ה"שלום שלום". המציאות היא מציאות של אנשים, לא של נרטיב.

הצרפתים, שפת תיקשורת שלהם היא הביקורת, אכן ביקרו את ישראל מאז 2023. אבל גם הם, בקפה הצרפתי שאתם נכנסים אליו בסן ז׳רמן, האדם שמגיש לכם את הקפה לא מתעניין בפוליטיקה שלכם. הוא רוצה שתכבדו את הנימוסים שלו, שתאמרו "בונז׳ור", שתישבו ותהיו לקוח. וזה הרוב. הקיצוניים, מימין ומשמאל, הם בקצוות. הרוב המוחלט של אירופה הוא רוב של אנשים שרוצים לעבוד, לאכול, ולחיות.

הגרמנים, מקרה מיוחד. כל ישראלי שגר בברלין יכיר את התופעה: גרמני שפוגש אותך, מבין שאתה ישראלי, ואז יש לו מעין רעידה רגעית של אחריות היסטורית, ואז הוא נורא נחמד אליך. נורא נחמד. לפעמים יותר נחמד מהמקובל. ויש בזה משהו שיוצר אינטימיות מוזרה, הוא יודע שאתה יודע שהוא יודע, ושניכם מנסים לחיות עם זה. ברלין היא הערים הנוחות בעולם לישראלי. זה לא ממומן. זה משהו שהיא בנתה במאה השנים האחרונות בעבודת תשובה.

הדרכון השני

דבר אחד שכל ישראלי באירופה מדבר עליו הוא הדרכון השני. אם פעם זה היה משהו של אבא או של אמא, סבא שנולד בגרמניה, או סבתא שנולדה בפולין, היום זה ההישג של שנת 2025. בערך מחצית מהישראלים שאני מכיר בברלין יש להם, או הגישו ל, אזרחות גרמנית סעיף 116. בפורטוגל זה אזרחות ספרדים-יהודים (סגור 2024, אבל מי שהספיק). באוסטריה זה סעיף 58c. הדרכון השני הפך לא לתוספת, הוא הפך לבית.

אני לא בטוח עדיין מה לחשוב על זה. מצד אחד, הדרכון השני הוא ביטוח, והישראלי, חוויית הפוסט-טראומה הקולקטיבית שלו, יודע שביטוח שווה זהב. מצד שני, יש בזה משהו שמתפזר. הילדה הישראלית של חבר שלי בליסבון מדברת אנגלית עם המורה, פורטוגזית בחצר, ועברית רק עם ההורים. בעוד 10 שנים, מה היא תהיה? תינוקת אירופית עם זכרון של ילדות בליסבון, או ישראלית עם דרכון פורטוגזי? התשובה אינה ברורה. ואני לא בטוח שצריך לענות עליה.

מה שכן ברור, הדרכון השני שינה לחלוטין את היחס שלנו לאירופה. פעם אירופה הייתה "חופשה". כיום היא "אופציה". וזה הבדל גדול. כשאתה יודע שאתה יכול לעבור, אתה גם יודע שאתה לא חייב. אתה לא נשאר בישראל כי אין לך ברירה. אתה נשאר כי אתה בוחר. וזה משחק שונה.

הקפה התל-אביבי בלב אירופה

יש תופעה נוספת, מסעדות וקפים ישראליים שצומחים באירופה כמו פטריות. בפראג, Bakeshop Praha הפך לחזית הקפה הישראלי. בברלין, מאז Hummus House פתחה ב-2014, יש היום מעל 30 מסעדות ישראליות. בליסבון, Iiri כשרה לקח אזור שלם של Avenida da Liberdade. אפילו בבודפשט, באזור היהודי, יש שני מקומות שמגישים שקשוקה ב-12 בערב.

אבל הסיפור הוא לא רק האוכל, הוא הקהילה. בקפה ישראלי בברלין מוצאים את עצמם ישראלים שלא הכירו, ואז הם מכירים, ואז יש קבוצת וואטסאפ של "הקהילה הישראלית בברלין", ואז יש פיקניקים, וערבי שירה, וסוף שבוע של "מי רוצה להצטרף ליום ב-Tegel". הקהילה היא חדשה, היא לא ערוצים מורגלים של הקהילות היהודיות הקיימות. היא קהילה ישראלית, חילונית ברובה, צעירה, יזמית. וזה דבר חדש באירופה היהודית.

הקהילות היהודיות הקיימות באירופה, בפריז, בלונדון, בברלין הוותיקה, באנטוורפן החרדית, מתבוננים בקהילה הישראלית החדשה במין תערובת של תקווה ובלבול. הקהילה הוותיקה היא דוברת שפה לאומית (צרפתית, גרמנית, אנגלית), בעלת מסורת של מעל מאה שנה, מקושרת עם הממסד. הישראלים החדשים, הם זרים גם בקהילה היהודית. הם מביאים את העברית, את הכשרות הזולה ("ירושלמי"), את המעורבות הפוליטית הצעקנית. הם משנים את ההגדרה של "יהדות אירופית".

מה זה אומר ב-2026

אז מה זה אומר להיות ישראלי באירופה ב-2026? זה אומר שאתה כבר לא בודד. זה אומר שאתה כבר לא תייר רק. זה אומר שאתה חלק מקהילה צומחת של ישראלים שבחרו, מסיבות שונות, לבלות חלק חשוב מהחיים שלהם מחוץ לישראל. זה לא הופך אותך לפחות ישראלי. זה הופך אותך לישראלי אחר.

הילדה שראיתי בקפה בליסבון תגדל עם זיכרון של פורטוגל ושל ישראל ושל אמסטרדם (שם הם מתכננים לעבור בעוד שנתיים). היא תדבר 4 שפות. היא תיהיה ישראלית עם דרכון פורטוגזי שמדברת אנגלית, פורטוגזית, וקצת ספרדית. וזה לא רע. זה רק שונה. ויותר ויותר ישראלים נראים ככה.

אם אתם מתכננים לבקר באירופה ב-2026, או לעבור, אל תפחדו מהכותרות. הקיצוניים בכל מדינה הם 5%. הרוב המוחלט של אירופה הוא רוב של אנשים שמקבלים אתכם. תזכרו לומר "בונז׳ור" בפריז, "Hallo" בברלין, "Olá" בליסבון. תכבדו את הנימוסים. תהיו בני אדם. ותגלו שאירופה ב-2026 היא יותר נדיבה ממה שחושבים בארץ.

ולישראל, היא לא הולכת לשום מקום. גם אם אתם בליסבון. גם אם אתם בברלין. גם אם אתם בליסבון לחמישה שנים. ישראל היא בלב. וגם זה לא רע. וגם זה לא מחויב לבחירה אחת. אנחנו עם עם שתי בתים, ולפעמים שני דרכונים. וזה דווקא, בסוף הכל, לא כל כך מוזר.